1)יותר מראול,יותר מרונאלדו (המקורי),יותר מכריסטיאנו רונאלדו,יש רק אדם אחד שהייתי מעדיף בכל אחד משלושת המצבים,רק אדם אחד עם קור רוח של רוצח ומבט של גול בעיניים….אבל רודי כבר הרבה זמן לא אותו רוצח,וכמו פדרו האגדי שלנו בפילידלפיה,אנחנו אוהבים אותו על מה שהוא עשה וכנראה לא כבר על מה שהוא יעשה.וזו התובנה העצובה ביותר מהקלאסיקו הזה.
2)קשה לי לשנוא שחקנים,אחד הדברים האהובים עליי בספורט זה הדרמות,הסיפורים והאנושיות של כל אחד מהמעורבים.
אטו שחקן אגואיסטי? בעיניי הוא אנדרדוג שכמו הכלה מקיל ביל רצה לנקום בריאל מדריד עד שריאל מדריד תצא מדממת ומושפלת אבל עדיין חיה.
באלאק? יותר מדי לוזר בשביל שאשנא אותו.
דרוגבה? אני מעריץ את יכולות המשחק שלו
אבל לאחר הרבה הרבה זמן (אפשר להגיד מאז ימי ג'מצ'י העליזים) מצאתי את הנמסיס שלי שאיתו אנהל את דו הקרב הזה-והוא האחד והיחיד זלאטן פאקינג איברהימוביץ'.
טור שלם אני יכול למלא על הסיבות שאני שונא אותו (וכנראה אעשה זאת בקרוב) אבל תוצאות הקרב נכון לעכשיו היא כזו: זלאטן-1 אני-0
וכפראפרזה על דברי ביל סימונס:"זלאטן איברהימוביץ' הוא האנטי-כריסט".
3)מעכשיו,כל רגע שאתם רואים בו את ראול בלאנקו גונזאלס,הוא רגע שצריך לנצור ולזכור.ראול בערוב ימיו,מבין שבשנים הבאות (שלוש זה יותר מדי לבקש?) יהיה בעיקר בספסל,שהוא כבר לא הכוכב הנוצץ ביותר בשמי מדריד,וגם שהקריירה שלו לקראת סופה.אני לא מספיד את ראול,ההפך מכך,רק מבקש מכם לנצור ולזכור ולהנות מכל רגע שלו.
4)הנקודות החיוביות מהמשחק:משחק ההגנה,"ניצוצות רונאלדו" שמראות שכאשר הוא יחזור לכושר מלא יהיה מאוד מאוד קשה לעצור אותו,קאקה.
