ו…כאן בערך אפשר לסיים את הפוסט.שכן,לא קרה כלום מעבר לכך…משחק שמזכיר פרק ממוצע בהישרדות:משעמם,מעייף לצפייה וחסר כל קצב ועניין.

דברים מעניינים יותר ופחות לגבי הקבוצה:

1)בהתחשב בעובדה שברק בדש מזכיר את זלאטאן,והקבוצה מזכירה את רצלונה,האם גם הוא ייאבק להשתלב במבנה המשחק של הקבוצה?

2)הגנתית,חסארמה ולביא המשיכו להוות תחנה אחרונה לעדן בן בסט (התגעגענו?!) ולשחקנים האדומים החיפאיים.

3)אורי שטרית שלום,אתה יכול להירגע,כאן אף אחד בקהל לא יצעק על הרמה לא נכונה שלך בדקה הראשונה שלך במשחק,אף אחד בקהל לא יזלזל בפס לא מדוייק שתמסור בדקה החמישית,אף אחד לא…נו,הבנת את הרמז…אף אחד לא…כי פשוט,לאף אחד מהאוהדים אין באמת כח לצעוק…אז תירגע,תקח נשימה עמוקה,ותיזכר בכך שלפני שהקהל של מכבי גרם לבטחון העצמי שלך לצנוח כמו המנייה של MSG כשלברון הכריז שהוא עובר למיאמי,שאתה שחקן בסדר גמור.

המדגם המייצג:

סלאח חסארמה 6      אלישע-5.5   בדש-5

הידעתם? ברק בדש ולזאטאן איברהימוביץ' כבשו את אותה כמות שערים בנבחרות הלאומיות שלהם בשנתיים האחרונות

א.ק.ש. החתימה שבוע שעבר את ברק בדש-שמזכיר בצורה מאוד מחשידה את השחקן השנוא עליי ביותר זלאטאן איברהימוביץ'.

כמעט כמו כל ההחתמות של צמד החמד איזי את רב"ש,גם בדש נראה כמתאים ביותר למערכת הצפונית הרחוקה והמבודדת.

אחרי שנה שבה זיפזפ בין הפועל ב"ש למ.ס. אשדוד ולא עשה יותר מדי,ברק בדש בא רעב ועם רצון להוכיח כי מקומו אכן כחלוץ לגיטימי בליגת העל.טכניקה ועוצמה יש לבחור,וכעת רק צריך שרב"ש יסדר לו את הברגים ויגרום לו למצות סוף סוף את הפוטנציאל שלו.

*מספר משחקים מעניינים שכדאי שתרשמו לעצמכם ביומן לעונה הקרובה:

1)מחזור 3-הפועל פ"ת (בית):שובו של המלך,האחד והיחיד,מושיענו הגדול-גיא צרפתי. (טקס ראוי ונצחון 3:2 כשהוא מבשל את 2 השערים לקבוצתו נשמע מעולה)

2)מחזור 11-מכבי ת"א (חוץ):רב"ש חוזר למשחק מול הנמנים והיצחקים.

3)מחזור4-הפועל ת"א (חוץ):תיקו וניתן להתחיל לחשוב על עונה של פלייאוף אמצעי עם שאיפה לעליון

4)מחזור 30-בית"ר ירושלים(בית):את מי יעודדו אוהדי קרית שמונה במחזור האחרון של העונה?….

*נא להירגע לגבי הניצחון המוחץ 2:0 על ההולנדים,הוא הושג על פ.צ איידנהובן מהליגה השנייה (ולא פ.ס.וו איידנהובן האגדית)

אחרי שיסיימו להלל את אינייסטה כווינר הגדול ביותר של זמננו בכדורגל,אחרי שיסיימו עם האמירות(המוצדקות) שזה בסדר כבר להגיד את זידאן ואת צ'אבי הרננדז באותה נשימה,אחרי שיסיימו להעמיד את קרלוס פויול כאחד הבלמים החכמים והטובים בעשור האחרון וכממשיך דרכם של פאולו מלדיני ולותר מתיאוס, יגיע תורו של איקר קסיאס.

ואז,ואז מה?

זה העניין בדיוק-מה כבר ניתן להגיד על איקר קסיאס?למי כבר אפשר להשוות את איקר קסיאס?

בגיל 29 איקר קסיאס כבר מחזיק בתואר אלוף אירופה ועולם עם ספרד,פעמיים אלוף אירופה עם ריאל מדריד, ו-4 פעמים אלוף הלה-ליגה,כאשר בכל אחד ואחד מהתארים האלו יש לו חלק משמעותי מאין כמותו.

בשנתיים האחרונות במדי ריאל מדריד הוא היה עושה שטויות שלא מתאימות לטוען לכתר השוער הטוב בעולם.היו מעין אמירות מגוחכות של אוהדי ברצלונה שיש להכניס את ויקטור ואלדז לדיון ההרכב,שחוסר היציבות שלו ומערכת יחסיו עם חברתו שדרנית הקווים שרה קרבונרו הם שיגרמו לקריסת ספרד.

ואז מגיע מונדיאל 2010 ומזכיר לכולנו שקסיאס סתם משועמם בריאל מדריד,שהוא מיצה את הרעיון של אליפויות ותארים אחרים שוליים,שהזלזול שלו לא נובע משחצנות אלא מישנוניות.אז פעם בשנתיים כמו דב שמתעורר משנתו הוא נזכר שהוא השוער הטוב בעולם ומביא  תואר כזה או אחר.

אז למי כבר אפשר להשוות את איקר קסיאס?

לאלו עוד שוערים היו את חוכמת המשחק,האינטליגנציה,הזריזות,הגמישות,החתוליות,המנהיגות וקור הרוח שלו יש? אלו שוערים נוספים היו יכולים לעצור את אריאן רובן- אחד הפנטזיסטים (זכויות היוצרים לאבי רצון) הגדולים של השנים האחרונות (כשהוא בריא) בשני מצבי אחד על אחד?אלו שוערים נוספים הציגו יכולת שיא בכל גמר אירופאי או עולמי שבו הם שיחקו-לא משנה מי היריבה ואיפה המשחק משוחק?

ואז עולה תשובה לראש,קצת פרובוקטיבית,קצת מתלהמת,קצת נרגשת,אך עדיין נכונה:

את איקר קסיאס כבר לא ניתן להשוות לאף שוער בכדורגל המודרני.הוא בודד בפיסגה.

This is the way you left me,

I'm not pretending.

No hope, no love, no glory,

No Happy Ending.

This is the way that we love,

Like it's forever.

Then live the rest of our life,

But not together.

This is the hardest story that I've ever told

No hope, or love, or glory

Happy endings gone forever more

I feel as if I'm wasted

And I'm wastin' every day

(מוקדש לתושבי קליבלנד)

מישהו יכול להסביר לי בדיוק קרה פה?

מאות טורים וכתבות וטוויטים אחרי,אני עדיין מתקשה להאמין.

עכשיו זה יהיה מגוחך לקרוא את זה,אבל אני מעולם לא הייתי "בצד" של לברון. לא הצטרפתי לאוהדי ההצלחות החדשים של קליבלנד ואיכשהו משהו בו נראה לי תמיד מעט מזוייף.העובדה שאני מעריץ לייקרס וקובי גם לא הועילה אבל זה לא היה קשור. הרי גם את פול פירס וריי אלן אני שונא מכורח הנסיבות אבל ההערכה שלי אליהם עצומה. אבל תמיד הרגשתי שמשהו שם אצלו  "is not clicking right" .

ועכשיו,אחרי הכל,אחרי שנתיים מפרכות ומתישות זו הבחירה שלו…מיאמי?באמת? לא שיקגו עבור התארים,לא ניו יורק עבור התהילה,לא קליבלנד עבור האוהדים.

מיאמי-בשביל הצחוקים.

כמה מחשבות נוספות בנושא שמתווספות לקג'יליון המילים שכבר נאמרו בנושא:

1)אם הייתי מולטי מליונר עכשיו הייתי עובר לארה"ב,שוכר 58 עובדים (2 לכל קבוצת נ.ב.א) ודואג שהם יהיו בקשר עם כחמישים אוהדים מקומיים.

לפני כל משחק של הקבוצה המקומית עם קליבלנד אני דואג ששני האוהדים האלו והחמישים שהם בקשר איתם יעברו בין האוהדים ויבהירו להם שבמשך שתי הדקות הראשונות של המשחק,כשהכדור הראשון אצל קליבלנד הם פשוט מוחאים כפיים כאות הערכה לעיר ולקבוצה.שמאלצי וסוחט רגשות ככל שזה יהיה,לפחות נדע שעדיין יש נשמה בליגה הזו.

2)מעולם לא הרגשתי כל כך כאוב עבור קבוצה כמו שעכשיו אני מרגיש עבור קליבלנד ועבור אוהדיה וכמובן עבור שחקניה.(כולם שוכחים את השחקנים אבל עצוב לי עבור כל מיני מו וויליאמס ואילגאסוקאסים למיניהם שבאמת ניסו את כל מה שהם יכולים עבור הסו-קולד מלך אבל פשוט לא הצליחו וכעת הם מרגישים מוזנחים ועזובים ואפסים.)

3)בסצינה ידועה וקורעת מצחוק ממופע הסטנדאפ של כריס רוק הוא מסתלבט על כך שג'ורג' בוש just don't give a fuck.

כלומר,אם הייתם תלויים מעל לתהום והייתם צריכים רק fuck  בשביל לא למות ולהינצל אז ג'ורג' בוש פשוט לא ייתן לכם אותו.

וזה בערך מה שלברון הראה,שהוא פשוט לא שם *** על אף אחד.לא על האוהדים,לא על הבעלים,אפילו לא על אנשים אוהבי כדורסל כמוני שלא תומכים בו אבל נהנים לראות את יכולותיו הבלתי שגרתיות כשהוא על המגרש.

***וזהו,עכשיו מה נשאר לעשות? אחרי שבע שנים בנ.ב.א. הקריירה שלו גמורה.

במידה וייקח אליפויות עם מיאמי אז הוא לא עשה זאת לבד. במידה ולא ייקח,הוא כישלון ענק. רק החמצה,מרמור ואכזבה מחכים לנו בשנים הבאות מהשחקן שהיה אמור להוביל את הנ.ב.א בעשור הבא.

Thank god we still  have kevin durant

זה עניין פשוט מאוד:קחו נבחרת שבמשך שנים כשלה בשלבים הגבוהים ביותר,הסירו ממנה את המחסום המנטלי הזה בצורת זכייה ביורו  ופתאום תקבלו נבחרת עם התקפה ספרדית-הולנדית,הגנה איטלקית,מנטליות גרמנית והכל ניזון מרוח טוטאל הפוטבול של גאון כדורגל אחד מלפני בערך 35 שנים.

מה באמת אפשר לעשות נגד ברצלונה מחוזקת? בשער נמצא השוער שכשבא לו הוא בקלות הטוב בעולם,המגן הימני הוא גירסה משופרת מאוד של דני אלבס,המגן השמאלי  בסדר גמור כשמסתכלים על הטופ העולמי (דש חם מאשלי קול דרך הס.מ.ס),באמצע נמצא צ'אבי אלונסו,ואי שם בחוד תמיד יהיה חלוץ שיהיה בכושר שיא לטורניר גדול.אפילו המאמן המשופם מראה שכנראה הייתה סיבה למה המדרידיסטים לקחו איתו 2 אליפויות אירופה בשלוש שנים. 

אה,כן,המנוע (צ'אבינייסטה) והלב (קרלוס פויול) באים מהקבוצה הכי טובה באירופה בשנתיים האחרונות.

כמה שאלות מעניינות לקראת הגמר:

1)האם ווסלי סניידר ייחשב לשחקן הכי גדול של הולנד מאז ואן בסטן 88?

2)האם צ'אבי יקבע את מעמדו כקשר הגדול ביותר מאז זינדין זידאן?

3)כמה דקות יוכלו ההולנדים להחזיק מעמד אם הספרדים יגיעו שוב מפוקסים?

4)האם שחקן של ליברפול ייתן גול ששווה גביע עולמי????

(נוסח החישוב:הגיל שבו הכושל כשל פחות הגיל של ראובן עובד+מספר הקילוגרמים השבועי שטוטו תמוז העלה+מספר ציטוטים מטומטמים פר שבוע ועוד משתנים סודיים שאני לא יכול לפרט עליהם)…..

והתוצאות השבועיות:

1) זלאטאן-איזה יופי שהוא הגיע לברצלונה השנה

2)צ'ונסי בילאפס-מיסטר סמול שוט

3)ראיינרי-צפוי להתקדם 2 מקומות מעלה לאחר הפסד האליפות לאינטר.

4)טייגר-מילא שערוריית מין,אבל שערוריית גולף???

5)קורצקי-מחפש עדיין את הכדור מהגול הראשון שספג מול הפועל ת"א.

לא מדורגים כי באמת שאין להם תחרות-כל שחקן של ארסנל החל מתחילת אפריל עד לאמצע מאי.

כשהכנתי לעצמי את הבלוג וקיבצתי את מאמריי הישנים לפני מספר חודשים תכננתי ישר ומייד להתחיל בכתיבת פוסטים חדשים,כמו בהרבה מקרים,לפעמים החיים מסיטים אותך מהדברים שבאמת חשובים ואתה שוכח (מתעצל) להשקיע קצת מחשבה.

ומדוע כל ההקדמה הזו? כי היום נזכרתי כמה החיים מפתיעים,עצובים,שמחים ומרגשים-אתם יודעים כמו בספורט.

קמתי בשש וחצי בבוקר ופתחתי באייפון את אתר וואלה,הכתבה הראשונה שראיתי הייתה על בקהאם ופציעתו.ההלם שהיכה בי לא עוזב אותי גם עכשיו,שעות ארוכות אחרי הידיעה.יום שלם אני מלא מחשבות לגביו ופתאום הבנתי שאני צריך לרשום את המחשבות האלו,אני צריך להוציא אותן החוצה,לכתוב אותן ולהנציח אותן במרחב האינטרנטי הנצחי.

דיוויד בקהאם הוא אחד משחקניי הכדורגל האהובים עליי בכל הזמנים.למעשה אם הייתי צריך לרשום את 6 השחקנים האלו (לא בסדר מסויים) הוא נמצא שם יחד עם רונאלדו הברזילאי,ראול,קאנטונה,וגיא צרפתי.(כן גיא צרפתי,מה שקראתם).

את כל אחד מהם אני אוהב מסיבה מסויימת שגורמת לו לזרוח מעל האחרים,רונאלדו-עם הקאמבק הגדול,ראול-עם האהבה והכבוד למשחק,קאנטונה-כי הוא לא שם זין על אף אחד,וגיא צרפתי-כי הוא פשוט שחקן הכדורגל הכיפי ביותר שראיתי על בסיס קבוע בישראל.

ואז יש את בקהאם- הרמות-רמה עולמית אבל היו טובים ממנו,בעיטות לשער-רונאלדו הפורטוגזי הוא 2 רמות מעליו (כלומר בודד מאוד מאוד בפסגה),מנהיגות-היו גדולים ממנו,אז מה כן?

כי הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני חושב עליו,זה החיוך,החיוך בימים היפים והטובים ביונייטד הגדולה,החיוך שלו ברקע כשהוא חוגג עם אנדי קול עוד שער מופתי מהרמה שלו מאגף ימין. כי זה מה שהיה כל כך מיוחד בבקהאם-מעבר לפרסום,מעבר לפוש ספייס,מעבר לחוזה 250 מליון הדולר בארה"ב,הוא חייך מאהבה כנה ומוחלטת למשחק הכדורגל.אהבה כמו של זוג שנשוי 40 שנים ביחד ועדיין מתסכלים אחד על השני במבטי הערצה.האהבה הזו שכשרואים אותה מקנאים בה.דיויד בקהאם אהב כל כך את הכדורגל שהייתי חייב להישבות בקסמו.הוא אהב אותו בקנאות ובמקצועיות,בכל אימון ובכל משחק.בכל מקום שהוא היה בו (ותסלחו לי על האפיזודה המשעשעת הארה"ב) הוא נתן את הכל,מהלב ומהנשמה.בפעם היחידה שעלה לו השתן לראש דאג גדול המאמנים בכל הזמנים להוריד אותו באמצעות נעל לאותו ראש.עד היום בקהאם מצטער על הטעות הזו ששינתה את חייו.

אז דיוויד בקהאם לא יהיה במונדיאל הקרוב,ופתאום כך אני מבין שלראשונה בחיי,אף אחד מאותם שחקנים לא יהיה.לא רונאלדו,לא ראול,לא קאנטונה,ולא,גם לא גיא צרפתי.פתאום אני מעכל שאני מתבגר (מזדקן) ושכל גיבורי ילדותי ונעוריי סיימו את חלקם בכדורגל,כמו שחלק הילדות כבר מזמן הוא לא שלי.

וזו הנקודה:החיים ממשיכים ואנחנו מזקנים,ולרגע אחד אנחנו נמצמץ ופתאום ווין רוני וכריסטיאנו רונאלדו יהיו בשלהי הקריירה שלהם ואנחנו נהיה מבוגרים בעשר שנים.

וזה מעציב ומקומם וגורם לך לתהות המון תהיות לגבי מקומנו בעולם ומה אנחנו עושים פה בכלל.

כשריאל מדריד הודחה לפני מספר ימים מליגת האלופות,כאב לי מאוד על ריאל מדריד,ועל רונאלדו וקסיאס.אבל יותר מכל חשבתי על ראול,שככה"נ יסיים את פרק האירופאי שלו בהדחה משפילה בברנבאו.ככה מסתיימת לה האחת מהקריירות האירופאיות המרשימות ביותר אי פעם? בהדחה ע"י פאקינג ליון בשמינית גמר.

ועכשיו?מה עכשיו? אולי ביורו 2012? קאפלו?מישהו?

2)קשה לי לשנוא שחקנים,אחד הדברים האהובים עליי בספורט זה הדרמות,הסיפורים והאנושיות של כל אחד מהמעורבים.

אטו שחקן אגואיסטי? בעיניי הוא אנדרדוג שכמו הכלה מקיל ביל רצה לנקום בריאל מדריד עד שריאל מדריד תצא מדממת ומושפלת אבל עדיין חיה.

באלאק? יותר מדי לוזר בשביל שאשנא אותו.

דרוגבה? אני מעריץ את יכולות המשחק שלו

אבל לאחר הרבה הרבה זמן (אפשר להגיד מאז ימי ג'מצ'י העליזים) מצאתי את הנמסיס שלי שאיתו אנהל את דו הקרב הזה-והוא האחד והיחיד זלאטן פאקינג איברהימוביץ'.

טור שלם אני יכול למלא על הסיבות שאני שונא אותו (וכנראה אעשה זאת בקרוב) אבל תוצאות הקרב נכון לעכשיו היא כזו: זלאטן-1 אני-0

וכפראפרזה על דברי ביל סימונס:"זלאטן איברהימוביץ' הוא האנטי-כריסט".

3)מעכשיו,כל רגע שאתם רואים בו את ראול בלאנקו גונזאלס,הוא רגע שצריך לנצור ולזכור.ראול בערוב ימיו,מבין שבשנים הבאות (שלוש זה יותר מדי לבקש?) יהיה בעיקר בספסל,שהוא כבר לא הכוכב הנוצץ ביותר בשמי מדריד,וגם שהקריירה שלו לקראת סופה.אני לא מספיד את ראול,ההפך מכך,רק מבקש מכם לנצור ולזכור ולהנות מכל רגע שלו.

4)הנקודות החיוביות מהמשחק:משחק ההגנה,"ניצוצות רונאלדו" שמראות שכאשר הוא יחזור לכושר מלא יהיה מאוד מאוד קשה לעצור אותו,קאקה.

איך מיכאל בלאק ובן לוז מצליחים להעלים מכולם את העובדה שדייגו הוא הילד השמנמן המשותף שלהם…

שערורייה שמזכירה לי תמיד את העובדה שאף אחד לא זיהה את סופרמן  בגלל המשקפיים…

are you fucking kidding me?

בתחקיר הבא שלנו,איך זה שבאלאק כל כך דומה לפעמים למאט דיימון?